24 שעות מקיפות עם המתבגרות בירושלים סיטי. סוכות.
אני ירושלמית גאה למרות ששנים רבות חלפו מאז שעזבתיה . מאז שאמי נפטרה לפני כחצי שנה אין לי סיבה טובה לעלות לירושלים ובכל זאת אני מגלה שהגעגועים לעיר שלי שכבר לא שלי גואים – אז לקחתי את המתבגרות לקוויקי בחג הסוכות.
והפעם בתכנון: ירושלים של שוליים. כלומר להימנע מהמיינסטרים ולהגיע למקומות המיוחדים יותר בעיניי.
הדבר החכם ביותר שעשיתי הוא לנסוע ברכבת ולא לעלות עם הרכב לעיר הפקוקה, החפורה, הצופרת ונטולת חניה פנויה. חצי שעה מתחנת הרכבת בת"א והופ - לפי מספר הקומות שטיפסנו מרגע היציאה מהרכבת נראה שנחפרה מנהרת רכבת ממש אל תוך ליבת כדור הארץ. וזאת לא לפני שהצטיידתי בכרטיס רב-קו אישי שהוכיח את עצמו.
גאה לציין שהתחבורה הציבורית בירושלים מאוד נוחה, מתפקדת ויעילה.
המלון: וילה בראון במושבה הגרמנית. מלון בוטיק קטן ואינטימי באחת הסמטאות במושבה הגרמנית שהיא אחת השכונות היפות ביותר בעיניי בירושלים ובכלל.
חזית של בית בשכונת טלבייה
מבנה יפהפה ששימש גם כבית יתומים - שכונת טלבייה
אזהרה 1: כשבאים לטיול עירוני לא לעשות את זה עם סנדלי בירקנשטוק!
אזהרה 2: כשמתכננים מסלולים ליומיים ומסיימים אותם ביום אחד בלבד, חייבים לבוא עם נעליים נוחות. כף רגלי השמאלית שלחה איתותי מצוקה במהלך מסעינו וכעת אני נתונה בתחבושת אלסטית מעיקה וצולעת לא בחן רב.
הגענו למלון להפקיד את הכבודה ומיד יצאנו לכבוש את רחובות העיר. צעדנו במרץ ברחובות המושבה דרך סמטאות קסומות, כנסיות עלומות ותיעוד היסטורי מרתק משולט בצבע כחול כמעט על כל בית שני. את מסענו ואת הבוקר החלטנו לפתוח בבית הנסן הלוא הוא בית המצורעים שכבר כתבתי עליו בפוסט קודם עת תיירתי בירושלים בחורף. בית הנסן, מלבד היותו בית הסטורי עם סיפורים מסמרי שיער – היום משמש כמתחם תרבות ואמנות. באחד המבנים העתיקים במתחם ממוקמת המסעדה השווה של השף הדיי עפאים. הזמנו טייק אווי של בוקר מהמסעדה וישבנו בבוסתן של המתחם לפיקניק מפנק בינות עצי אורן עתיקים ואוויר הרים צלול.
עוד משכונת טלבייה
משם צעדנו רגלית לכיוון ימין משה ושכונת משכנות שאננים וזאת דרך סמטאותיה של שכונת טלבייה היפהפיה. במשכנות שאננים פשוט נהנינו ללכת לאיבוד בסמטאות המוצלות והמיוחדות, בצמחייה הססגונית וליהנות מתצפית נפלאה על חומות העיר העתיקה תוך נאומים וחפירות על עובדות היסטוריות של אם לבנותיה שעסוקות להעלות סטוריז לאינסטוש בפוזיציות שונות...
משכנות שאננים
פינת חמד במשכנות שאננים
אפילו פנס הרחוב במשכנות שאננים עושה שמח בלב
כשסיימנו עם השכונה צעדנו לכיוון מגדל ימק"א – כל המתחם היפה הזה הוקם ע"י איגוד הנוצרים הצעירים בשנת 1933 . עלינו לתצפית 360 על העיר ממרום המגדל. תצפית יפהפיה וייחודית המלווה ברוח פרצים המחרבת כל פריזורה. עלות כרטיס 20 ש"ח.
תצפית ממגדל ימק"א לכיוון מזרח העיר. המבנה הקרוב מלון המלך דוד
בדצמבר אגב, עץ קריסמס ענקי ומפונפן מפאר את הכניסה למגדל וזה מרגיש חו"ל של ממש. צר היה לי לראות שכונת מגורים מפוארת על שרידיו של מגרש הכדורגל המיתולוגי מאחורי מגדל ימק"א.
חזרנו למלון (רגלית) דרך סמטאותיה האחרות של שכונת טלבייה כדי להתארגן ליציאת אחה"צ ערב ולהצטייד בבגדים חמים יותר לשעות הקרירות.
בהמשך היום ביקרנו בבית הקברות המשיחי והטמפלרי ברחוב עמק רפאים (היה בקרבת תחנת האוטובוס שלנו – לא ניכנס?) בית הקברות מעוטר בציורים מאירועים של הברית החדשה והישנה ובקברים עתיקים למדיי נוטים על צידם - תפאורה מושלמת לקליפ Thriller של מייקל ג'קסון.
לאחר מכן דגמנו את שוק מחניודה שלמרות היותו שוק ססגוני ומהנה, היה צפוף עד מאוד ולכן לא התעכבנו שם יותר מדי. משם צעדנו רגלית דרך רחוב יפו והרחובות הקטנים לכיוון נחלת שבעה שם היה לי חשוב להראות לבנותיי את הבית שאמי התגוררה בו בילדותה. מעבר לכך השכונה הומה תיירים וגימיקים (יש הקוראים לרחוב המרכזי: "רחוב המטריות" וכמובן "כיכר המוזיקה" שנראית כמו מלכודת תיירים קיטשית) אז גם שם לא התעכבנו יותר מדי. אבל, בקרבת מקום בסוף נחלת שבעה וקרוב למוזיאון הסובלנות ישנה מסעדה משגעת שאני מאוד מאוד אוהבת: "קפה נאדי" . פשוט בול!
מכיוון שאין טיול אורבני של מתבגרות ללא קניות נאלצתי לקפוץ לממילא – עם שדירת החנויות הממותגות על חורבות השכונה היפהפיה הזאת. מיותר ממש אבל... ממש מאחורי מלון וולדורף אסטוריה ליד ממילא חיכו לנו 2 הפתעות:
"המפעל" – מרכז תרבות שהוקם על חורבות מבנה נטוש ובאותו ערב התקיים פסטיבל שירה. אווירה נהדרת של יצירה וסובלנות, מוזיקה טובה וכמעצבת פנים – חייבת לציין שגם העיצוב שם מסקרן ושונה. כשסיימנו עם המפעל יצאנו לסמטה חשוכה עד מאוד לשכונת המערביים.
ערב שירה ב"מפעל"
מה שקורה בתקרת "המפעל"
"שכונת המערביים או המוגרבים" -השכונה הקטנטנה והקסומה הזאת נבנתה ע"י יהודים יוצאי צפון אפריקה ומעוטרת בפסיפסים מרהיבים ובמזרקות משל היינו במרקש.
פסיפסים מרהיבים בשכונת המערביים
כשסיימנו עם כל הקסם הזה צעדנו דרך רחוב בלפור הידוע לכיוון שכונת רחביה להיפרד מבית הוריי ז"ל ולעלות לכיוון תיאטרון ירושלים שם התקיים לו פסטיבל הקפה. נקלענו להופעת רחוב של להקה פורטוגזית ברחבת התיאטרון – מוזיקה נעימה, אוויר הרים צלול, זוגות בגילאים שונים רוקדים לצלילי הבוסה נובה ואנחנו מבסוטות שכל הטוב הזה מקיף אותנו. משסיימנו את כל אלה בכוונתנו לחזור, ברגל, למלון דרשו בנותיי לחזור לבית הנסן לראות מה קורה שם בסצינת הלילה. בלילה המסעדה סגורה אך הדיר ששימש את המבנה הקודם כדיר של צאן – משמש בלילה כבית מרזח של ממש עם אווירה ירושלמית מדליקה.
למחרת ולאחר שאכלנו ארוחת בוקר קלילה וטעימה בקפה "קפית" המיתולוגי במושבה הגרמנית נסענו לעיר העתיקה. תכננו לטייל בשוק וברובעים של העתיקה. לא ידענו ש"נפלנו" באותו היום על בירכת הכוהנים וכל הדרכים לעיר העתיקה היו חסומות. רק לכותל ניתן היה להגיע וזאת תוך כדי פילוס דרכנו דרך נחילים של אנשים לבושי לבן, מנפנפים בלולביהם ואתרוגיהם. החלטנו לחתוך משם ומעלינו טפטוף של יורה מבורך.
נפרדנו מהעיר המרתקת, המנוקדת בסוכות בכל חלקה, מרפסת וגג אפשריים – חלקן תיקניות וחלקן איך לאמר? תלויות על בלימה. פחד אלוהים.
ירושלים אהובתי – תמיד ממלאת אותי אהבה, זכרונות חמים, בארוד, אג'ואים, אבאיויו, מאאאאתייים, "איפה שהקולנועים", הקיוסק של זיגמונד, "קפה עטרה", גלידת "קראוול" בטעם מרגרינה, "המפלצת", עמק המצלבה, שבט מצדה, סמטת בהרי, "סטקיית חצות" וחומוס של "פינתי" על פתילייה...